לאחר מכן הנבדקים התבקשו לתרום כסף לארגון צדקה כשנמצא יחס חיובי ישיר בין רמת האוקסיטוסין לבין המוכנות לתרום ולגודל התרומה. יתרה מזאת, בעזרת נתונים פיזיולוגיים נוספים שנמדדו (דופק הלב, רמת זיעה בעור וקצב נשימה) החוקרים יכלו לנבא בדיוק של 80% איזה מהנבדקים יסכים לתרום לצדקה אחרי שראה את הסרטון.

לבסוף, הראו לקבוצת הנבדקים 2 סרטונים, אחד דרמטי ועצוב והשני שגרתי ומשעמם. הפעם ניטרו את האזורים במוח שהושפעו יותר מאחרים ובאופן לא מפתיע מצאו שהסיפור השגרתי לא גרר כמעט שום שינוי כימי במוח. כלומר, נדרש מבנה מסוים של סיפור כדי להוציא מאיתנו תגובה כלשהי. המבנה הזה נקרא "הקשת הדרמטית" (Dramatic Arc) והוא נחקר ע"י תיאורטיקן גרמני כבר לפני 150 שנה (נרחיב על זה בפוסט נפרד).

שווה צפיה לכל מי שרוצה לעגן במחקר קליני את מה שכולנו יודעים: Facts tell, Stories sell.

*אזהרה: הניסוי מתחיל בסיפור ממש ממש עצוב