השבוע (12.2), בשקט בשקט, כמעט מתחת לרדאר, קרה משהו שבמובן מסוים, קורא תגר על תפקידו של המאמן בספורט המקצועני.
סטיב קר, שחקן עבר שזכה באליפויות לצד בחור בשם מייקל ג'ורדן, ומאמנה המצליח של קבוצת הכדורסל הטובה בעולם, הגולדן סטייט ווריירס, בה משחק גם עומרי כספי שלנו, נקט בצעד לא שגרתי: הוא ביקש מהשחקנים שלו לקחת חלק באימון הקבוצה.

מה זה אומר?
שהשחקנים אנדריי איגודאלה ודריימונד גרין העבירו פסקי זמן במהלך משחק נגד פיניקס, שג'בייל מגי העביר תדרוך וידיאו לפני המשחק, ושמי שניהל את אימון הקליעות לאחר המשחק, היה לא אחר מאשר… עומרי כספי.

אז מה קורה כאן?
האם הצעד של סטיב קר לא פוגע בסמכותו מול שחקניו?
האם המאמן לא אמור להיות בוס כל יכול שאין בלתו?
יש שיאמרו שכן. אבל אפשר גם להתבונן על זה אחרת.

אפשר לראות כאן מאמן שסומך על שחקניו באופן עיוור ומוחלט.
מאמן שבוטח באינטליגנציה שלהם.
מאמן שאומר: זו הקבוצה של השחקנים, ורק טבעי שהם ייקחו חלק בניהול שלה.
גולדן סטייט היא קבוצה מיוחדת.
היא זכתה בשתי אליפויות, ומספרים שהחיבור שם בין השחקנים, צוות האימון, ההנהלה והקהל, הם משהו מיוחד שקשה להסביר במילים.
במילים אחרות, האמון בין סטיב קר לשחקניו כל כך גדול, שהוא יכול לתת להם לקחת חלק באימון הקבוצה, בלי לחשוש שזה יפגע באגו או בסמכות שלו, אלא רק יעמיק את האמון בינו לבין שחקניו, ויחזק את תחושת האחריות והמחויבות שלהם.

למיטב ידיעתנו (קשה לבדוק), זו פעם ראשונה שמאמן כדורסל בליגה הטובה בעולם (ואולי בכלל), הופך את שחקניו לעוזרי מאמנים בלי שהם נושאים תואר רשמי של מאמן.

איך יעלה הניסוי? ימים יגידו.
אבל הצעד האמיץ ומעורר ההשראה של סטיב קר, כבר עשה דבר אחד:
רענן והגדיר מחדש את תפקיד ה-Coach בספורט המקצועני, והוכיח, שכשמוותרים על האגו ופועלים מתוך אמון וחברות, הרבה יותר קל להותיר חותם.