קודם כל, קרה פה תהליך מרתק בשנה האחרונה: הקורונה חינכה אותנו. מאנשים שמעדיפים את המוכר והידוע הפכנו לקצת יותר פתוחים, קצת יותר סקרנים, קצת פחות חשדניים כלפי טכנולוגיות חדשות – ויעיד כל מי שסבתא שלו למדה בשנה האחרונה איך לקיים שיחות וידאו. צרכני התוכן עצמם, אנשי הארגון, עברו לעבוד מרחוק ולמדו להתייחס בסלחנות לכלים טכנולוגיים שאינם מכירים, ויותר מכך: גם מפתחי הלמידה הפכו לפתוחים יותר כלפי כלים חדשים.

גם הלומדים וגם המלמדים ממשיכים להשתמש בעוצמה בכלי שכולנו מכירים ואוהבים: הוידאו. בנוסף לוידאו מוכן מראש, חווינו עלייה חדה בתחום משיק: מפגשים סינכרוניים. כלומר, פגישות וידאו הפכו אחרי שנה שלמה של עליות ומורדות לכלי שגרתי בחיי היומיום שלנו, כזה שאנחנו שולפים באותה טבעיות כמו שיחת טלפון, ובאותו אופן – לכזה שאנחנו מוכנים להשתמש בו כדי להצטרף למפגש למידה, דבר שספק אם היינו מסכימים לעשות לפני שנתיים. אם זה לא שינוי, אנחנו לא יודעים מה כן!

עוד נתון, מפתיע למדי, מצביע על כך ש-91% מאנשי ההדרכה משתמשים במדיה חברתית כדי לקדם למידה, כש-63% משתמשים בלא אחרת מאשר הרשת החברתית WhatsApp. מדובר בנתון מסקרן בשל הטבע הייחודי של ווטסאפ: מאחר והיא רשת חברתית לשליחת מסרים, עם דגש על קבוצות, היא מעניקה לאנשי ההדרכה אפשרות לתמוך בלמידה באופן צמוד ודו-כיווני: פרסום תמריצי השתתפות בלמידה, קבלת משוב מיידי (מאוד) מהלומדים וקיום דיון בין הלומדים, כך שגם כשהם לומדים בנפרד וצורכים תכנים בזמנם הפנוי, באופן א-סינכרוני, הם עדיין מרגישים שהלמידה מתקיימת כחלק מקהילה. כך ניתן לגשר על הבדידות שנוצרת בלמידה עצמאית ולהפוך אותה למעשית יותר בעולם וירטואלי – תוך שמירה על רמות ההצלחה של למידה קהילתית.