מורשת של חירות
- מאת עומר שקדי
- 04/03/2024
״חירות״ = חופש, עצמאות, דרור, מצב שבו האדם חופשי לחיות על פי בחירותיו או רצונותיו מבלי להיות נתון תחת מגבלות או אילוצים וכד׳; שחרור משעבוד או השתעבדות כלשהו;
אמנציפציה, שחרור מתלות או עבדות וכ׳׳ו״.
לאחר שאנחנו מבינים את ההגדרה המילונית של ״חירות״, אשתף בזווית הראייה שלי מהי המילה ״חירות״.
אתחיל בגילוי נאות, כאשר אני ניצב בפני צומת דרכים משמעותית, שאלה או התלבטות גדולה – אני פונה לאחד וליחיד – סבא משה.
האיש המשפיע בחיי, שלצערי נפטר לפני 9 שנים.
את הדיאלוגים איתו, אני כיום מבצע במוחי, לרוב ליד קברו, כדי לחוש את ״נפשו״.
אך מה שמעניין במועד פטירתו של סבי, הוא המועד. ממש ימים בודדים לפני חג הפסח.
כן כן, חג החירות.
גילוי נוסף – מערכת היחסים שלי עם הדת, היא מיוחדת ומורכבת. קצרה היריעה מלפרט עליה במאמר אחד, אבל אגיד דבר אחד – אני לא מאמין במקריות. וזה שסבא משה נפטר ממש לפני חג החירות – זה בהחלט לא מקרי.
ובחזרה לנושא החירות – לדעתי, אם היה אפשר לצרף תמונה להגדרה המילונית של ״חירות״ – סבי היה מופיע בה.
על מנת להבין את שורשיות החיבור והעומק של סבא שלי למילה ״חירות״, צריך להכיר את סיפור חייו:
אדם, שקפץ על דעת עצמו מרכבת במהלך מלחמת העולם השנייה, ״כי לא ידע לאן נוסעים״, (מיותר לציין – בניגוד לכל בקשות חבריו לפלוגה). ואילו הרכבת – הגיעה למחנה ההשמדה אושוויץ, ואף אחד מחבריו לא שרד.
בהמשך המלחמה, במקום לברוח ולהתחבא, התנדב לחלק תעודות זהות מזויפות של מדינת שוויץ ברחבי בודפשט בהונגריה, למאות יהודים, ובכך סייע להצלת חייהם.
חלוקת תעודות הזהות המזויפות, הייתה מלווה בסיכון ממשי בהוצאה להורג. רבים יצאו למשימה זו כל יום, אך מעטים חזרו ממנה.
אבל מבחינתי ה״נוקאאוט״ האמיתי, אשר הוכיח עד כמה נושא החירות היה טבוע בדמו, הייתה שיטת העבודה שלו בחלוקת התעודות.
סבי היה מסתובב ברחבי העיר כל יום, כל היום.
לא עניינו אותו הפגזות הצבא הרוסי עם מטוסים וארטילריה. לא עניין אותו שבכל צומת, היו קצינים וטנקים גרמנים.
יותר מזה, כל יום, הוא היה יושב בבתי הקפה של הקצינים הנאצים הכי בכירים, כאחד האדם. כי זה שהוא יהודי, לא אומר שהוא לא חופשי.
אחר כך, הוא הסביר לי – ״הכי בטוח, זה להיות בלוע הארי״.
״בהמשך המלחמה, במקום לברוח ולהתחבא, התנדב לחלק תעודות זהות מזויפות של מדינת שוויץ ברחבי בודפשט בהונגריה, למאות יהודים, ובכך סייע להצלת חייהם.״
כאשר אני חושב על זה עכשיו, זה נשמע לי הזוי ומטורף. בו רודפים את כל עמו של סבי, והוא לא היה מוכן לוותר על חירותו. גם במחיר סיכון חייו ומשימתו.
לאחר המלחמה, סבי גילה כי כל משפחתו נרצחה באושוויץ, ואילו הוא נותר לבדו בעולם.
גם כאן, לא הייתה לו דילמה. הוא החליט לעלות בגפו לארץ ישראל, כי זה היה החלום של משפחתו. ובמשך שארית חייו, עסק בתחום החינוך כמדריך, מורה, מנהל ומפקח.
לשמחתי, במהלך אותם שנים, הכיר את סבתי נחמה, והקים את ״שבט שקדי״, אשר אני נמנה בו.
בתור ילד צעיר, תמיד נדהמתי מסיפור חייו, וביקשתי שוב ושוב שיספר לי אותו, גם כאשר כבר ידעתי אותו בעל פה.
כל פעם ששמעתי את הסיפור מחדש, הגעתי לתובנות חדשות:
למדתי לא לפחד, גם שמפחיד מאוד.
למדתי שגם כאשר כל הסיכויים הם נגדך, כי הרי, מה הסיכוי שדווקא אתה תצליח בזה, כאשר אחרים לא… לך עם ליבך, ואמונתך.
אבל בעיקר, הוא לימד אותו פרופורציות.
ברגעים הכי נמוכים שחוויתי בחיי, נזכרתי איך הוא נלחם ולא וויתר, פעל באומץ לב ובקור רוח.
במהלך התיכון, כאשר חזרתי לראשונה ממחנה ההשמדה אושוויץ, שם החירות של משפחתי נשללה ונשרפה לידי עפר בכל מובן המילה, הבטחתי לעצמי, שאעשה כל שביכולתי על מנת שסיטואציה כזו לא תחזור.
״ברגעים הכי נמוכים שחוויתי בחיי, נזכרתי איך הוא נלחם ולא וויתר, פעל באומץ לב ובקור רוח.״
מילותיו של סבי תיארו זאת: ״שלעולם לא נאפשר את שהיה״.
תודעה זו הובילה למצב הקיים – כיום אין טייסת בחיל האוויר, שאין בה תמונה של מטוסי חיל האוויר טסים מעל מחנה ההשמדה אושוויץ. על התמונה כתוב:
״לזכור, לא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו״.
ועכשיו, זה התור שלי. של כלל הדור שלנו – לשמור על החירות שלנו.
ואם דיברתי על מקריות, אז אין מה להגיד, הדור שלנו קיבל את ה7.10 כתזכורת.
בדיוק 50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפור.
גם שם, הופתענו. גם שם, חווינו מלחמה קשה. גם שם, לאחר מכן – התאוששנו.
ואילו לאחר מכן – המדינה צמחה והתפתחה למחוזות חדשים ונפלאים.
לכן, על לנו, להישבר. להפך. אנחנו החלוצים של דורנו. אנחנו דור המייסדים 2.0.
כי אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה.
זוהי חובתנו! אך יותר מזה, זוהי זכותנו.
