פרזנטציות מאוד, מאוד מתקדמות…

כמו לסרט של פיקסאר, גם להרצאה יש מסלול רגשי עם עליות וירידות, גיבורים ונבלים, קטעי אקשן, קטעי הומור ותפניות בעלילה. סטיב ג'ובס התמחה בסיפורים. ההרצאה שלכם היא טכנולוגית, על חומר "משעמם" לכאורה? זו לא סיבה לעייף את הקהל; ספרו לו סיפור. תנו לו לחוות עליות וירידות, בנו נקודת שיא. בכל נקודה במהלך ההרצאה חשבו באיזה מקום רגשי אתם פוגשים את הקהל, ואיפה אתם נמצאים על הרצף הסיפורי.

גם לסטיב ג'ובס זה לא בא ברגל. הוא נהג להתכונן למצגות חשובות כשלושה חודשים מראש, שייף את המצגת שוב ושוב עד שידע בדיוק איך להפיק את המקסימום מכל שנייה שלה.

"חלק מהתפקיד שלי," מספר וויין, "היה לנהל את רכבת ההרים הרגשית של סטיב עצמו בדרך לאירוע… לא סיפרתי על זה לסטיב מעולם." גם המציג עצמו צריך להיות מעורב רגשית בסיפור שהוא מספר, להציג אותו כאילו, במידה מסוימת, הוא שומע אותו עכשיו בפעם הראשונה.

עובדה מדהימה נוספת נוגעת לתכנון: סטיב לעולם לא עבד עם תסריט. הוא ראה מהי השקופית הבאה שעומדת לעלות, ותפקד לפיה. המצגת היתה צריכה לעבור בצורה פשוטה ומחוברת משקופית לשקופית, וסטיב ג'ובס חיבר את עצמו אל הסיפור המתרחש בזמן אמת.

ספרו סיפור, ומקסמו אותו כאילו הוא הולך להיות יצירת המופת של המאה. מי יודע, אולי הוא באמת יהפוך להיות כזה.